רע"פ 4743/20 לייבל נ' מדינת ישראל (21.7.2022) (הנדל, קרא, וילנר) בפסק הדין נדרש בית המשפט העליון לפגיעה בפרטיות על דרך של "הטרדה אחרת" כקבוע בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: החוק), כבסיס להרשעה בפלילים.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא (בדימ'), בהסכמת המשנה לנשיאה נ' הנדל (בדימ') והשופטת י' וילנר) קבע כי מעשי המערער עלו כדי 'הטרדה אחרת' כקבוע בסעיף 2(1) לחוק. בית המשפט עמד על כך שלזכות לפרטיות מספר היבטים, כאשר המרכזיים שבהם הם הזכות להיעזב במנוחה והפרטיות כשליטה וכי האנונימיות היא חלק חשוב מהזכות לפרטיות. נקבע כי סעיף 2(1) לחוק הוא הוראת "סל" גמישה המספקת הגנה למרחב הפרטי של האדם. גם חדירה למרחב הפרטי ה"וירטואלי" של האדם פוגעת ביכולתו של האדם להיעזב במנוחה במרחב זה ולשלוט בו, ובכך פוגעת באוטונומיה שלו ובכבודו. באותו עניין, נקבע כי מדובר במקרה קיצוני וחריג. המערער תלה כרזות רבות במקומות גלויים ובולטים לעין ברחוב מגוריה של המתלוננת, פקידת אימוץ ראשית, ליד ביתה. הכרזות חשפו לעיני תושבי הרחוב והעוברים ברחוב מידע פרטי על המתלוננת: פרטים אישיים החושפים את זהותה; תמונתה של המתלוננת בכרזות הוצגה בתוך סמל של גולגולת ועצמות – באופן המזוהה לרעל או סכנת מוות. גם טיב הפרסום הוא פוגעני ביותר במסרים שהועברו בו. משכך, המערער חדר למרחב הפרטי של המתלוננת – מעין 'בועה' או 'תחום' וירטואלי המלווה אותה ובו היא זכאית להיות עם עצמה – כך שנפגעה זכותה של המתלוננת להיעזב במנוחה במרחב זה ולשלוט בו. נקבע כי מעשים אלו עלולים להדיר את המתלוננת משלוותה, לטרוד ממנוחת נפשה ולהסיח את דעתה מענייניה, לפגוע בהרגשת הביטחון האישי שלה ולגרום לה מבוכה ודאגה.
בית המשפט דחה את טענת המערער כי מדובר ב"ביטוי פוליטי" שלו המהווה מימוש של חופש המחאה. נקבע כי "מחאתו" הנטענת של המערער פוגעת במישור ה"פרטי-אישי" ומהווה הטרדה בוטה של המתלוננת. המתלוננת שימשה כעובדת ציבור, שאינה זוטרה אמנם, אך אינה נבחרת ציבור או בכירה במערכת השלטון. המערער היה מודע לקיומה של חלופה אפקטיבית להביע את מחאתו בעניין תפקודה כעובדת ציבור, אך הוא בחר במודע ובכוונת מכוון להביע את מחאתו דווקא ליד ביתה הפרטי, כשהתכלית שעמדה בבסיס תליית הכרזות הייתה להטריד את המתלוננת מול משפחתה ושכניה ולהפעיל עליה לחץ.
השופטת י' וילנר הסכימה והוסיפה כי בהתנגשות בין חופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות, יש לבחון, בעיקרו של דבר, את העניין הציבורי בפרסום הפוגע בפרטיות, ואין לעשות בחופש הביטוי קרדום לחפור בו, תחת הזכות לפרטיות. כאשר אדם עושה מעשה העלול להטריד את זולתו ובכך לפגוע בפרטיותו, ללא הצדקה עניינית ובהעדר עניין ציבורי, מצווים אנו לבכר את הזכות לפרטיות על פני חופש הביטוי. המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל הסכים והוסיף כי לא כל מעשה הטרדה שיש בו משום פגיעה בפרטיות מהווה עבירה פלילית. נדרש פן מחמיר כך שהפגיעה תהיה פגיעה משמעותית בפרטיות. במקרה שלפנינו מתקיים אותו פן מחמיר המצדיק הרשעה בשני מובנים: המובן הראשון הוא שמעשיו של המערער עולים כדי פגיעה משמעותית בפרטיות המתלוננת, באופן אשר עובר את הרף הפלילי הנדרש. המובן השני, קשור לפגיעה באינטרס הציבורי שבמעשיו.