| סע"ש (תל אביב-יפו) 38822-02-20 עו"ד גלית דיגמי נ' עו"ד גיל נתן מיכלס | |
| ביה"ד פסק כי עבודת התובעת כעורכת דין במשרדו של הנתבע הסתיימה בהסכמה ולכן אין הצדקה לפסוק פיצוי בגין פיטורין שלא כדין בהעדר שימוע; ביה"ד דחה את תביעת התובעת, לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, לתשלום מחצית שכר טרחה שהתקבל בתיק מסוים, לפיצוי בגין התעמרות, לתשלום שכר ראוי על השימוש בשמה ותמונותיה באתר האינטרנט של המשרד לאחר פיטוריה, למעט תשלום פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד. . התובעת, שעבדה כעורכת דין במשרדו של הנתבע, עותרת לחייב את הנתבע בתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין אי עריכת הסכם עבודה, פיטורים בהיעדר שימוע ומחצית שכר הטרחה שהתקבל בתיק מסוים. כן עותרת התובעת לחייב את הנתבע בפיצוי בגין השפלה, הטרדה והוצאת דיבה וכן בשכר ראוי על השימוש בשמה ותמונותיה באתר האינטרנט של המשרד לאחר פיטוריה. . בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' קליימן ונציגי הציבור מ' בן דוד, י' הנדל) דחה את התביעה ברובה ופסק כי: אשר לאי מסירת הודעה לעובד/הסכם העסקה, על פניו העילה מכוח חוק הודעה לעובד התיישנה, אך הנתבע לא העלה טענת התיישנות בכתב ההגנה; לגופו של עניין, לא הוכח כי נמסר לתובעת טופס הודעה לעובד מסודר, כאשר טופס 101 אינו מהווה תחליף להודעה וממילא אינו מכיל את מלוא הפרטים אותם יש לכלול בה לפי סעיף 2 לחוק הודעה לעובד. אף הרישום הידני של תנאי ההעסקה שערך הנתבע, לטענתו, במהלך ראיון העבודה עם התובעת, אינו מהווה הודעה כדין. לצד זאת, טענות התובעת ברכיב נתבע זה לא היו אחידות. כן נשקלה העובדה כי אף לו הייתה נמסרת לתובעת הודעה על תנאי העסקתה, זו ממילא לא יכולה הייתה למנוע את המחלוקת העיקרית שהתעוררה בנוגע לזכאות התובעת לחלק משכר הטרחה בתיק ב.ע, שכן אין מדובר בפרט שחובה היה לכלול בהודעה. עם זאת, ייתכן כי היה בכך כדי למנוע או להקטין את המחלוקת בכל הנוגע לרכיב השעות הנוספות. לפיכך נפסק לתובעת פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 5,000 ₪. אשר לשאלה האם זכאית התובעת למחצית משכר הטרחה שהתקבל בתיק ב.ע? אין חולק כי לא נחתם הסכם בכתב לעניין חלוקת שכר הטרחה, אולם אין הדבר מעיד בהכרח כי לא הייתה הסכמה כזו. לכן יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים בנושא הסכמה קיימת בעניין חלוקת שכר הטרחה, כעולה מהראיות והעדויות, כאשר הנטל להוכיח את ההסכמות האמורות ואת תוכנן מוטל על התובעת. בחינה זו מעלה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, בהעדר הסכמה בכתב, להוכיח הצעה וקיבול מסוימת דיה, על מנת שניתן יהיה לפסוק לה את הסעד המבוקש – מחצית שכר הטרחה בתיק הנ"ל. לא הוכח כי בין הצדדים הייתה קיימת ב'זמן אמת' הסכמה קונקרטית ומסוימת דיה בנוגע לחלוקת שכר הטרחה בתיק. ההפך הוא הנכון. הוכח כי הצדדים התנהלו כמי שלא הגיעו להסכמה אשר לחלוקת שכר הטרחה בעניינו. ביה"ד הדגיש כי אין בפניו תביעה לפיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, וכי אף לגופו של עניין, התובעת לא הוכיחה טענותיה כי הנתבע יצר סביבת עבודה מינית במשרד; התובעת לא הוכיחה כי סבלה מהתעמרות או מהטרדה העולה כדי התעמרות בעבודה. מערכת היחסים בין הצדדים הייתה קרובה וידידותית שהתבססה על אמון הדדי והערכה אישית ומקצועית וכי התובעת הייתה דמות מרכזית מאד במשרד, שהיה קטן ומשפחתי ולכן מטבע הדברים עוצמת הרגשות אף היא הייתה בהתאם. במקביל, היחסים בין השניים ידעו 'עליות ומורדות' והתאפיינו גם בסגנון התבטאות בוטה לפעמים, אולם הרושם הוא כי לא הייתה כל כוונה להרע או להקטין את התובעת, ובפועל היא לא חשה כך עד לפרוץ המשבר שהוביל לסיום ההתקשרות עמה. משכך, התביעה לפיצוי נדחתה. אשר לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הצדדים הגיעו ל'מפגש רצונות' אשר לסיום העסקת התובעת נוכח חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור ואווירה עכורה ששררה ביניהם בחצי השנה האחרונה לעבודת התובעת. העובדה כי התובעת לא ביקשה בזמן אמת כי ייערך לה שימוע או אפילו 'שימוע מאוחר' מחזקת את המסקנה לפיה דובר בסיום יחסי עבודה בהסכמה. התובעת הסכימה בזמן אמת על סיום העסקתה מאחר שהדברים התיישבו עם רצונותיה ולכן לא היה מקום בנסיבות אלו לזמנה לשימוע, כך שלא נפלו פגמים בהליך העסקתה, המצדיקים פסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. התביעה לשכר ראוי בגין שימוש בתמונותיה ובשמה של התובעת באתר המשרד, נדחתה. הטענה ל"זכויות יוצרים" של התובעת בתמונות איננה ממין העניין, שכן זכות יוצרים מוענקת; התובעת לא הוכיחה את כל יסודות סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות שקובע כי "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח" מהווה פגיעה בפרטיות, שכן לא הוכיחה את יסוד "מטרת הרווח" בשימוש בשמה ובתמונותיה. התובעת אינה טוענת כי נפגעה נפשית בשל שימוש זה, כאשר אין חולק כי עד לעזיבתה את המשרד התירה את השימוש המסחרי בשמה ותמונותיה באתר הנתבע, כי לאחר עזיבתה יש להניח כי היא מפרסמת את שירותיה באינטרנט וגם במסגרת תביעה זו עתרה במקור ל"שכר ראוי" בגין השימוש. משכך, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין פגיעה בפרטיותה. בנוגע לטענה בדבר גניבת עין, סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע כי "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". בענייננו, התובעת אינה נכנסת להגדרה של "נכס או שירות" שהנתבע מעניק, והתובעת לא הוכיחה כי הצגת שמה ותמונותיה באתר הנתבע גרם בפועל להטעיה. אשר לתשלום שעות נוספות, חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקת התובעת, ואין מקום להחריגה מתחולתו; נוכח רישומי נוכחות מטעם המעסיק, הנטל להוכיח את זכאותה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות נותר לפתחה של התובעת. על עובד התובע גמול שעות נוספות מוטל להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות אלא גם את מספר השעות שעבד. משלא ניתן לקבל את חישובי התובעת, לא ניתן להתחקות אחר השעות המגיעות לה על יסוד דו"חות תוכנת המשפטית בלבד ולפסוק לה פיצוי כלשהו בגין שעות אלה, כאשר לא הונחה תביעה לפי החזקה הקבועה בדין ובשים לב לכך כי הוכחה מתכונת העסקה גמישה. |
תפריט