| רע"פ 2919-22 עלי שעבאן נ' מדינת ישראל |
. כוח משטרתי הגיע למתחם בו מתגורר המבקש. באותה עת, המבקש שהה מחוץ לפתח ביתו כשברשותו אקדח טעון במחסנית. משהמבקש הבחין בכוח המשטרה קרב אליו, התכופף ורץ אל חלקו האחורי של ביתו, שם השליך את האקדח מעבר לחומה הצמודה לביתו. נגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסה לו עבירת החזקת נשק ותחמושת ועבירת שיבוש מהלכי משפט. בימ"ש השלום זיכה את המבקש בקובעו כי בעוד הוכח כממצא עובדתי מעל לכל ספק סביר שהמבקש אכן החזיק את האקדח שנתפס על ידי המשטרה, יש לפסלו מלשמש כראיה מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. ערעור המשיבה על זיכוי המבקש התקבל בפסק דינו של בימ"ש המחוזי. נפסק כי יישום המבחנים שנקבעו בהלכת יששכרוב על המקרה מוליך למסקנה כי לא היה מקום להורות על פסילת האקדח מלשמש כראיה. בהתאם, המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו והדיון הוחזר לבימ"ש השלום. בימ"ש השלום גזר על המבקש 20 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית. במסגרת ערעור, בימ"ש המחוזי הל בעונש המאסר בפועל כך שיעמוד על 15 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם. מכאן בקשת רשות הערעור שמופנית נגד הרשעת המבקש בלבד. . בית המשפט העליון (השופט י' אלרון) דחה את הבקשה ופסק כי: הלכה היא, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה משפטית רחבת היקף החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או בנסיבות המקימות חשש לעיוות דין או אי צדק מהותי. המבקש הורשע בפסק דינו של בימ"ש המחוזי לאחר שנקבע כי האקדח שהשליך אל מעבר לחומה הסמוכה לביתו, קביל לשמש כראיה. בימ"ש המחוזי ניתח את עובדות המקרה בהתאם לאמות המידה שהותוו בהלכת יששכרוב, וקבע כי עוצמת הפגיעה בפרטיות המבקש בשל כניסת השוטרים למתחם ביתו שלא כדין, היא מצומצמת; כי השוטרים פעלו בתום לב וממניעים ראויים במטרה להגן, בין היתר, על המבקש ובני משפחתו; וכי האקדח הוא ראיה חפצית, אשר מהימנותה לא נפגעה בעקבות ההפרה. עוד נקבע, כי הראיה "קרדינלית" לביסוס אשמת המבקש בעבירות שיוחסו לו, תוך ציון חומרת עבירת החזקת הנשק המסכנת את שלום הציבור סיכון ממשי. לפנינו השגות המבקש על יישום פרטני של הלכת יששכרוב, ואולם כבר נפסק כי יישום דין קיים על נסיבותיו של מקרה קונקרטי, אינו מצדיק התדיינות ב"גלגול שלישי". כמו כן, כפי שציין בימ"ש המחוזי, ההבחנה הניצבת למעשה ביסוד הכרעת דינו של בימ"ש השלום אינה זו שבין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי אלא ההבחנה שבין פעילות משטרתית מותרת ומוסמכת לבין פעילות שנפל בה פגם. צדק בימ"ש המחוזי בקובעו כי הסוגיה אינה, הלכה למעשה, האם קיים חשד סביר או לא; אלא כיצד משפיעה אי חוקיות קודמת על קבילות הראיה שהושגה. לעניין זה, בימ"ש המחוזי תיקן את שגיאת בימ"ש השלום, ובכך ודאי שלא נגרם כל עיוות דין. בימ"ש המחוזי אף הקל עם המבקש באופן משמעותי ממידת העונש שהוטל עליו על ידי בימ"ש השלום, נוכח פגם שנפל בהתנהלות השוטרים, שיקול אשר נשקל כבר בגזר דינו של בימ"ש השלום והביא כבר אז להקלה בעונשו. פורסם בנבו |
תפריט