| תמ"ש (תל אביב-יפו) 31272-07-19 פלוני נ' אלמונית |
. תביעה במרכזה השאלות: האם נפגעה פרטיותו של התובע, שעה שהנתבעים – האישה ואביה, נטלו מסמכים מתיבת הדוא"ל שלו ומהטלפון הסלולארי שלו ועשו בהם שימוש? ככל שהתשובה חיובית, האם מעשיהם מזכים אותו בפיצוי כספי, ואם כן, מהו? אין חולק כי האשה העתיקה חומרים מתיבת הדוא"ל של האיש ומתוך מכשיר הסלולרי שלו וכי המסמכים האמורים צורפו ע"י האישה כנספחים לתביעת הרכוש שבין בני הזוג. הצדדים מסכימים כי המסמכים הנ"ל לא גרמו לאיש לכל נזק בהליכים המשפטיים. הצדדים נותרו חלוקים הן בשאלה האם פרטיותו של האיש הופרה והן בשאלה מהן המשמעויות הנלוות לזאת. . ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים: בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, והפסיקה, העתקת תוכן ממחשב אישי/דוא"ל/ מכשיר סלולארי, בלי רשות מאת הנמען או הכותב מהווה פגיעה בפרטיות. גם האישה מודה כי פגעה בפרטיותו של האיש. ברם לטענתה, ככל שהאיש היה חפץ להסתיר את המסמכים מעיניה, היה נועל את המחשב והטלפון באמצעות סיסמא. אין ב"טענת הגנה" זו ולו שביב של לגיטימיות. כפי שלא ניתן להלום כניסה לביתו של אדם רק משום שדלתו לא נעולה וכפי שלא ניתן להסכים ללקיחת כספו של אדם מתוך ארנקו רק משום שלא הכמינו – כך אין להלום או להסכים עם לקיחת חומרים ומסמכים ממחשבו של אדם, מתיבת הדוא"ל שלו או ממכשיר הסלולארי שלו רק מחמת שלא אובטחו בסיסמאות. למעלה מן הצורך הוזכר כי הדין איננו דורש קיומן של סיסמאות כתנאי לקביעה כי פרטיותו של אדם נפגעה, מפריצות למחשבים או לכל מכשיר אלקטרוני אחר. לביהמ"ש אין ספק שהאשה ידעה שמשיכת המסמכים איננה על דעתו של האיש וכן כי האיש לא היה מסכים לפעולות אלה של האשה. בנסיבות אלה, הוכח ברמה העולה בהרבה על הנדרש במשפט אזרחי כי האשה פגעה בפרטיותו של האיש. ביהמ"ש דוחה את טענת האישה כי עומדת לה הגנת תום הלב שבסעיף 18 לחוק. הגנה זו חלה בהתקיים 3 נסיבות: א. הפוגע לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות – במקרה דנן, אין חולק כי האשה ידעה גם ידעה כי פעולותיה מהוות פגיעה בפרטיות האיש. יתירה מכך, אף ללא הודאתה של האשה, חיפוש בטלפון נייד ו/או חיפוש בדוא"ל הם ביטויים מובהקים לפגיעה בפרטיות; ב. הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה – במסגרת ההליך הקודם, לא הייתה על האשה כל חובה להשיג את המסמכים בדרך שהושגו; ג. הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע – לטענת האשה, הפגיעה נעשתה כדי לאפשר לה למצות את זכויותיה עם ההליך המשפטי. בהתאם לפסיקה, לבחינת 'כשרותו' של העניין, יש לשאול מהו העניין הכשר ומהי מידת 'כשרותו', כלומר האם הפוגע תר אחר חומרים שהם בבחינת 'ראיות זהב' להליך המשפטי, או שמא מדובר בראיות בעלות משקל נמוך אם בכלל. לכל זאת, נוסיף ונבחן את יחסי הגומלין שבין חוזקה של הראיה לבין תוצאתו המסתברת של ההליך. השגת 'ראיית זהב' תוך פגיעה בפרטיות בתביעה לשווי נמוך עלולה לפגוע במידת כשרותו של העניין, כמו השגת ראיה זניחה בתביעה ששוויה גבוה. במקרה דנן, לראיות שהושגו לא הייתה כל משמעות בקשר להליך ולא היה בהן לשנות את תוצאת פסק הדין ואת פסק הדין בערעור. אשר על כן, לא נמצא כל תום לב בפעולותיה של האשה, ולהיפך, דבר לא מנע מהאשה לקבל את החומרים שצירפה בדרך המלך, קרי: באמצעות צווים שיפוטיים הממוענים אל המחזיקים. ברם, האישה מצאה לפעול בניגוד גמור להוראות הדין החל ובהתאם לשיקול דעתה. לכל זאת נוסיף כי בין אסופת המסמכים שצירפה האשה, נמנו מסמכים שהם בגדר מסמכים שהוחלפו בין האיש לבין פרקליטיו, ואשר חוסים תחת חיסיון מוחלט בהתחשב במעשיה של האשה ובהתחשב בעובדה שלא נגרם לאיש נזק ממשי בהליך המשפטי או בכלל ולא הוכחה כוונה מיוחדת לפגוע, וכן לצורך להרתיע ולהתריע מפני מעשיה של האשה, ביהמ"ש מחייב את האשה לשלם לאיש בגין שתי הפגיעות סך של 50,000 ₪. בכל הנוגע לנתבע, כל אשר נטען כנגדו בתחילה הוא כי הוא זה שהדפיס במדפסת ביתו את אותם המסמכים שנלקחו על ידי האשה. ברם, מתוך תשובותיו של הנתבע ומתוך הראיות, ביהמ"ש סבור שהתובע הוכיח במידה המספקת במשפט אזרחי כי הנתבע אכן שלח לצד שלישי מסמכים שהוצאו תוך פגיעה בפרטיותו של האיש, זאת בנוסף להוכחה שהנתבע הדפיס את המסמכים הנ"ל. הנתבע לא טען לאיזו הגנה שעומדת לו על פי הדין. לפיכך ובהתחשב גם בדברים שנקבעו בייחס לאשה, נקבע כי הנתבע לא הוכיח הגנה מפני הפעולות. ג.3.3. ברם, חרף הקביעות בייחס לפועלו של הנתבע, ביהמ"ש סבור כי מעשיו היו ברף הנמוך מאד של פגיעה בפרטיות. הנתבע לא פרץ למחשבו של האיש ולא פרץ לטלפון הסלוארי שלו, וכל מעשיו שהוכחו הסתכמו בהדפסת המסמכים ושליחתם לרואה חשבון. לפיכך ובהתחשב גם בסכום הפיצוי בו תחויב האשה בגין אותו מארג פעולות כולל, הוחלט לחייב את הנתבע בפיצוי התובע בסך של 2,500 ₪. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט ב"כ בסך של 7,500 ₪. הנתבע לא חויב בהוצאות. פורסם בנבו |
תפריט