| ת"א (תל אביב-יפו) 68118-12-20 דלית כרמי נ' עדי מג'ר |
. עניינו של פסק הדין הוא תביעת לשון הרע וכן גרם הפרת חוזה. . בית המשפט פסק כלהלן: יש לדחות את טענות התובעת להוצאת לשון הרע במסגרת פרסומים במרשתת. חלק מהטענות כלל לא הופיעו בפרסומים בכתב התביעה. חלק אחר ועיקרן של הטענות – הוא בגדר ביקורת מותרת. אכן, אין מדובר בביקורת חיובית או בחלוקת מחמאות. כל מי שקורא את הפוסט המחמיא למורה החדשה של הנתבעת, למד בין השורות עד כמה היא מבקרת את המסגרת הקודמת בה למדה. עם זאת, אין מקום להתערב באמירות אלה ואין להשתיק את הנתבעת מפני ביקורת צרכנית. גם אם אין מדובר בביקורת מחמיאה. הלכה פסוקה היא כי יש להבחין בין האשמה כוללת להוצאת לשון הרע, לבין ביקורת צרכנית מותרת. ביקורת אשר לעיתים אף רצויה על מנת לבקר ולשפר את השירות הניתן לצרכנים. יש לדחות את טענות התובעת להוצאת לשון הרע במסגרת התכתבות מסרונים בין הנתבעת לשתיים מחברותיה ללימודים. האמירות בהתכתבות אינן בגדר לשון הרע. זאת ועוד, יש להתייחס לכך שהאמירות הוחלפו במסגרת מסרונים בין שתי חברות למסגרת לימודים. יש להיזהר כאשר אנו בוחנים אמירות המועברות בשיחה אישית, או התכתבות אישית בין חברות או חברים במסגרת לימודים. כך גם יש להיזהר בבחינת אמירות בשיחה או התכתבות אישית בין כל שניים הנמצאים בקשרי חברות. יש להיזהר פן ההגנה על הוראות חוק איסור לשון הרע לא תקום עלינו ותהפוך למקור לפגיעה בפרטיות, ולמקור הגבלה וצנזורה עצמית. כך נמצא עצמנו פוגעים לא רק בחופש הביטוי אלא גם במרקם החיים החברתיים. יש לדחות את טענת התובעת להוצאת לשון הרע במסגרת תלונה שהוגשה למועצה הישראלית לצרכנות. התלונה הועברה לגוף שתפקידיו וסמכויותיו הוגדרו בחוק. התלונה כשלעצמה אינה מהווה ברובה לשון הרע, ובכל מקרה היא מוגנת מחוק הוראות חוק איסור לשון הרע. לכך יש להוסיף שאפילו לא היה האמור בתלונה מוגן מכח החוק, הרי היה מקום לקבוע פיצויים אפסיים מכוח סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. יש לחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 17,000 ₪. פורסם בנבו |
תפריט