| ת"א (ירושלים) 14819-02-19 צבי שטארך נ' Jewish Community Watch |
| בית המשפט הורה לנתבע – צבי שטארך, לפצות את התובעים בגין פרסום לשון הרע במסגרת מאמרי דעה בבלוג אותו הוא מנהל. נפסק, כי אף שאין חולק על זכותו של שטארך לפרסם מאמרי דעה, פרסום ביטויים משפילים ומבזים אינם נהנים מהגנת חוק איסור לשון הרע. . בית המשפט נדרש לשתי תביעות שעניינן לשון הרע. שתי התביעות עוסקות בשורה ארוכה של פרסומים משני הצדדים. התובע בתביעה הראשונה הינו תושב ירושלים, אשר מפרסם מעת לעת מאמרי דעה בבלוג אינטרנטי, וכן בחשבון הפייסבוק שלו. כל הפרסומים של שטארך נעשו תחת שם העט "יחזקאל הירשמן". במרכז העניינים עומדת סדרת מאמרים במסגרתם הביע שטארך דעתו לפיה יש איסור הלכתי להסגיר יהודי למדינה זרה. שטארך לא הסתפק בדיון בסוגיית ההסגרה באופן תיאורטי בלבד, ובחלק מאותם מאמרים, התייחס באופן ספציפי לשאלת הסגרת מלכה לייפר שחשודה בכך שביצעה מספר רב של פגיעות מיניות בתלמידותיה בהיותה מנהלת בי"ס באוסטרליה. שטארך הביע דעתו שאין איסור הלכתי במעשים שיוחסו ללייפר ואין בה כל מסוכנות. סדרת מאמרים זו היא שגרמה לסכסוך בין הצדדים שהוביל לפרסומים מושא הליך זה. . בית המשפט פסק כלהלן: אילו היה שטארך מסייג עצמו להביע דעתו בענייני הסגרה, מבלי להזכיר את המתלוננות בשמן, ומבלי להביע עמדתו בנוגע להתנהגותן, עברן, אופיין וכיוצ"ב, יש להניח ששתי התביעות לא היו באות לעולם. השאלה אינה האם יש איסור בחוק לפרסם את דברי שטארך אודות האיסור ההלכתי בהסגרה לחו"ל בכלל, או בהסגרת לייפר לאוסטרליה בפרט. אין חולק על זכותו של שטארך לפרסם מאמרי דעה בבלוג אותו הוא מנהל, או על זכותו לפרסם "פוסטים" בעמוד הפייסבוק שלו. במסגרת זו, רשאי שטארך להביע דעתו בגנות הסגרת אזרחי ישראל ותושביה למדינות זרות, או בדבר קיומם או העדרם של איסורים הלכתיים במעשים מיניים בין מורה ותלמיד או תלמידה. אלא שזכות זו אינה בלתי מוגבלת. במסגרת פרסומיו, פרסם שטארך ביטויים משפילים ומבזים המייחסים למתלוננות תכונות שליליות. פרסומים אלו אינם נהנים מהגנת חוק איסור לשון הרע, שכן שטארך לא הרים את הנטל להראות שהם נעשו בתום לב. הפרסומים אינם עומדים בכל מבחן של סבירות, נוכח חד הצדדיות שבהם, וחלקם גם נוכח סגנונם הבוטה והמשתלח, במיוחד בשים לב לכך שהמתלוננות לא פגעו בשטארך, לא הגיבו לפרסומיו בפרסום לשון הרע אודותיו, וכל חטאן הוא העדר הסכמה עם עמדותיו והשקפותיו. פרסומיו של שטארך נעשו תחת שם בדוי. הנתבעים 1 ו-2, אשר נחשפו לפרסומים וסברו שהם עלולים להרתיע נפגעי עבירה מלהגיש תלונות, בחרו לפרסם את שמו האמיתי ותמונתו. הנתבעים 1 ו-2 לא עברו בכך על הוראות חוק הגנת הפרטיות, וממילא, כיוון שהדבר נעשה בתום לב, ומתוך מניע כשר, אינו מקים לשטארך עילת תביעה נגדם. הנתבעים 1 ו-2 גם פרסמו לשון הרע אודות שטארך, אולם פרסומים אלו מוגנים על פי חוק איסור לשון הרע. יש אמת בדברי סיוולד, לפיהם שטארך הטריד את המתלוננות, בעצם ההתייחסות הפוגענית אליהן, ושליחת התייחסות אל כתובת הדוא"ל האישית שלהן, כמו גם פרסומה בעמוד הפייסבוק של ארליך. שטארך פתח ופרסם לשון הרע אודות המתלוננות, אולם הן, בניגוד לסיוולד, לא הגיבו בלשון הרע משלהן. למרות האמור, שטארך המשיך במסע ההכפשות, ופרסם שוב ושוב דברים שנועדו לבזותן ולהשפילן. אם לא די בכך, גם במסגרת ההליך, הוא עמד על המשך הפרסום של חלקם הארי. התנהלות זו מעידה על חוסר תום לב, דבר השולל את קיומן של כל ההגנות האפשריות העומדות למי שפרסם לשון הרע על פי החוק, גם לגבי הפרסומים שאולי ניתן היה להצדיק. בתגובה לפרסומיו המוקדמים של שטארך, פרסם סיוולד, בשמו ובשם הנתבעת 1, את שמו האמיתי ותמונתו של שטארך, בליווי מספר ביטויים משפילים ומבזים. אמנם, פרסומים אלו מהווים לשון הרע, אולם הפרסומים נעשו בתום לב בתגובה ללשון הרע שפרסם שטארך אודות המתלוננות, וכהבעת דעה על פרסומים אלו, ועל מנת למנוע רתיעה של מתלוננים ומתלוננות נוספים מפני חשיפת פגיעות מיניות. בשל כל אלו, הפרסומים מוגנים על פי ס' 15(3), (6) ו- (10) לחוק איסור לשון הרע. שטארך פרסם גם מספר פרסומים אודות סיוולד והנתבעת 1, אשר מהווים לשון הרע. אולם פרסומים אלו, נעשו בתגובה לפרסומי סיוולד, ועל כן קמה לשטארך בנוגע לפרסומים אלו ההגנה הקבועה בס' 15(6) ו- (10) לחוק. חריג לכך הוא הפרסום הרביעי, הנוגע לסיוולד, אשר לא נעשה בתגובה לפרסום קודם של סיוולד, ועל כן ההגנות האמורות אינן חלות לגביו. פרסום שמו האמיתי של התובע אינו מהווה עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות. מבלי לגרוע בזכות לאנונימיות ולחשיבותה, חוק הגנת הפרטיות נועד להקנות לאדם עילת תביעה מקום בו הפרט היחידי שפורסם לגביו הוא שמו. יש להניח שהייתה מתקבלת מסקנה אחרת, אילו היה מדובר על פרסום שמו האמתי של אדם אשר פרסם תחת שם בדוי פרטים אינטימיים, כגון "ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד", כלשון ס' 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. לא בנקל יורה בית המשפט על פרסום תיקון או הכחשה של דברים המהווים לשון הרע, בשל הפגיעה בחופש הביטוי, ובשל האפקטיביות המועטה בכך. משנקבע כי בפרסומיו של שטארך אודות המתלוננות יש לשון הרע, אין עילה שלא להורות על הסרתם. גם מבחינה מהותית, כיוון שחוק איסור לשון הרע קבע שהפרסומים אסורים, על בית המשפט למנוע המשך ביצוע העוולה והעבירה, כשם שהוא מצווה על הפסקת ביצוע עבירות ועוולות אחרות. אין לחייב שטארך לפרסם תיקון או הכחשה. בכל הנוגע למתן צו מניעה לפרסומים עתידיים, נוכח הפגיעה החמורה בחופש הביטוי מחד, והעובדה שהפרשה כולה ירדה מסדר היום הציבורי עם הסגרתה של לייפר לאוסטרליה, מאידך, אין הצדקה ליתן צו כאמור. פורסם בנבו |
תפריט