| בש"פ 7221-22 פלוני נ' מדינת ישראל |
. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של אינוס, מעשה מגונה וכליאת שווא. העורר הגיש בקשה לעיון בחומרי חקירה. המדינה מנתה מספר פריטים שהיא מתנגדת להעברתם לידי העורר מסיבות שונות. בסופו של דבר נותרו במחלוקת שני עניינים: תוכן ההתכתבויות בין המתלוננת לבין השוטר ש', וכן המידע שהושג מפריקת הטלפון הנייד של המתלוננת. המדינה שלחה לתרגום את כל החומר שנפרק ממכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת, וסיווגה את כל החומר שיש להעביר לידי ההגנה. כל ההתכתבויות שלשיטת המדינה יכולות להוות חומר חקירה סומנו בסגול, ואילו לגבי יתר ההתכתבויות נטען כי מדובר בהתכתבויות פרטיות שאינן חומר חקירה, ועל כן, לשיטת המדינה, אין להעבירן לידי העורר. ביהמ"ש המחוזי אישר את הסיווג שערכה המדינה, והורה להעביר לעורר רק את החומר שסומן בסגול. כמו כן נקבע כי ההתכתבויות בין המתלוננת לבין השוטר נסבו על תיאומים לוגיסטיים לגבי הגעתה לארץ לחקירה ופרטים אישיים שלה. אף ביחס לכך נקבע כי אין מדובר בחומר חקירה וכי אין בהתכתבויות כל רלוונטיות להגנת העורר, ולפיכך אין להעבירן לידיו. מכאן הערר. . ביהמ"ש העליון דחה את הערר בעיקרו: סעיף 74 לחסד"פ מעגן את זכות הנאשם לעיין בחומרים המצויים בידי גורמי החקירה והתביעה ונוגעים לאישומים המיוחסים לו. זהו אחד היסודות החיוניים המבטיחים את זכות הנאשם להליך הוגן. זכות העיון בחומרי החקירה תורמת לצמצום פערי הכוחות המובנים בין התביעה להגנה, ומאפשרת לנאשם לנהל הגנתו בצורה מיטבית. עוד יש להזכיר בהקשר זה את המימרה לפיה "אין חקר לתבונת סנגור מוכשר", שאומצה כנקודת מוצא בפסיקת בימ"ש זה. בהתאם לכך כבר נפסק כי למונח "חומר חקירה" יש ליתן פרשנות מרחיבה, כך שיכלול גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום. עם זאת, אין משמעות הדבר שכל חומר המצוי בידי רשות החקירה או התביעה ייחשב ל"חומר חקירה", שהרי גם תבונת הסניגור נשענת בד"כ על נקודת אחיזה ממשית, ואינה בגדר מעשה קסמים. בימ"ש לא ייאות לאפשר לסנגור לנהל "מסע דיג" שנשען על בסיס ספקולטיבי ובלתי ממוקד. דברים אלה מקבלים אף משנה תוקף לנוכח החשש המובנה מפני הטרדה שלא לצורך של נפגעי עבירות מין, שמבחינתם כל "דיג" אל תוך פרטיות חייהם מהווה פגיעה נוספת. במובן זה, אף אין לקבל את התפיסה שתמונות "שמחות" כאלה יכולות לאפשר הסקת מסקנות או לשמש כשלעצמן בסיס להטלת ספק בתלונה. בהקשר זה נדרש איזון בין התועלת שעשויה לצמוח להגנת הנאשם לבין פגיעה אפשרית בזכויות של צדדים שלישיים, לרבות פגיעה בפרטיותם. ככל שהזיקה בין החומר לבין השאלות שבמחלוקת רופפת יותר, כך יידרש ביהמ"ש לשקול ביתר שאת את מידת הפגיעה בזכויות של אחרים ובערכים שונים שבאינטרס ציבורי חיוני הצפויה מהצגתו לעיון. קו הגבול בין שני שלבי הבחינה – שלב הרלוונטיות ושלב האינטרסים המוגנים – אינו חד, ויש ביניהם יחסי גומלין המקיימים 'מקבילית כוחות'. בנסיבות דנן לא נמצא לשנות מקביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה, בעיקרו של דבר, אין מדובר בחומר חקירה. הרושם הוא שמדובר בתכתובות פרטיות של המתלוננת ואנשים נוספים, שאין להן כל נגיעה לאירוע המתואר בכתב האישום ואף לא לתחושותיה ביחס אליו. ממילא, אין בכך כדי לסייע לעורר בהגנתו. עוד יצוין, כי התכתובת הרלוונטית בין המתלוננת לחברתה א', שביחס אליה הובע חשש שמא החומר שהועבר אינו מייצג באופן מלא את השיחה בין השתיים – הועברה בשלמותה לידי הסניגוריה. לצד האמור, למען הזהירות, ובהתאם להגדרה הרחבה של "חומר חקירה", נמצא לנכון להורות למדינה להעביר לידי העורר ובאי-כוחו, נוסף על החומר המסומן בסגול, גם מספר תכתובות נוספות, אשר אף שאין בהן תועלת של ממש לסניגוריה, ניתן בכל זאת לראותן כ"חומר חקירה" רלוונטי. אשר להתכתבות בין המתלוננת לשוטר, הועברו לעיון ביהמ"ש שני קבצים: הראשון נושא את הכותרת "התכתבויות עם השוטר שהועברו להגנה" והשני מכונה "התכתבויות עם השוטר מלא". הקובץ השני כולל התכתבויות שאינן רלוונטיות להגנת העורר. ביחס אליהן אכן אין מדובר ב"חומר חקירה". פורסם בנבו |
תפריט