| תה"ס (ראשון לציון) 63501-03-18 נ' ש' נ' א' ש' |
. פסק דין המכריע בשמונה הליכים בין בני זוג לשעבר – 5 תביעות שהגישה האישה כנגד האיש: תביעה לאכיפת הסכם גירושין; תביעה כספית לקבלת משכורות שהוסתרו; בקשה למתן טיפול פסיכולוגי לקטין; תביעה להגדלת מזונות ילדים; תביעה כספית בגין לשון הרע; ו-3 תביעות שהגיש האיש כנגד האישה; תביעה לביטול הסכם הגירושין וחלוקת רכוש; תביעה נזיקית בגין ניכור הורי; תביעה לביטול מזונות ילדים. רקע: בני הזוג התחתנו בשנת 2000. ב-2015, בני הזוג התגרשו וחתמו על הסכם גירושין כולל שאושר וקיבל תוקף של פס"ד בביד"ר. כארבעה חודשים לאחר מכן ובטרם קיימו את התחייבותם ע"פ ההסכם, החליטו הצדדים לשוב ולחיות יחד. בחלוף כשלוש שנים, שוב נפרדו. הילדים כיום בגילאים: 19, 17.5 ו-11 והם בנתק מהאב (שני הגדולים בנתק של כ-4 שנים והקשר עם הבן הצעיר רעוע). . ביהמ"ש לענייני משפחה פסק: השאלה העיקרית הטעונה הכרעה במקרה זה היא האם הסכם הגירושין מ-2015 תקף ויש להורות על אכיפתו, לרבות בתקופה בה הצדדים חזרו להיות יחד, וככל שכן, האם הוא קוים על ידי מי מהצדדים באופן מלא, חלקי, או כלל לא. לטענת האישה, הסכם הגירושין שריר וקיים והצדדים אף נהגו על-פיו בפועל. ואילו לטענת האיש, ההסכם מעולם לא יושם ובוטל בהתנהגות הצדדים. ברם, מאוחר יותר טען כי עומד על קיום הוראות ההסכם וכי הוא מילא את חלקו בהסכם. מדובר בגרסאות עובדתיות סותרות של האיש. משכך נשמטת הקרקע מתחת לעתירתו לביטול ההסכם, וכנגזר מכך יש לדחותה. כנגזרת להכרעה לדחיית תביעת האיש לביטול ההסכם, הרי שדין תביעת האישה להתקבל באופן עקרוני, אך לא באופן גורף. בהתאם לחוק, משעה שהסכם ממון אושר כדין על ידי ערכאה מוסמכת, כל שינוי שלו טעון אף הוא אישורה. לצורך העניין, הסכם גירושין מהווה פעמים רבות מקרה פרטי של הסכם ממון; לפי ההלכה הפסוקה, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ניתן לביטול ככל הסכם אחר, בין מחמת פגם שנפל בו, ובין מחמת שינויו במפורש או מכללא, אך זאת יש לזכור – שינוי או ביטול של הסכם בדרך התנהגות צריך שיושתת על בסיס ראייתי מוצדק ויתגבש בדפוס התנהגות מתמשך ועקבי של שני הצדדים. — סוף עמוד 3 — במקרה דנא, הסכם הגירושין נערך ונחתם לקראת מציאות של חיים בנפרד. אולם, כעבור זמן לא רב, התברר שהמציאות ששני הצדדים ראו לנגד עיניהם בעת כריתת ההסכם השתנתה בתכלית, ובמקום להיפרד, חזרו לחיות יחד במשך שלוש שנים. בתקופת הפירוד (כארבעה חודשים) אף לא אחד מהצדדים פנה לביהמ"ש על מנת לבטל או לאכוף את הוראות ההסכם וכך גם באותן שלוש שנים משותפות לאחר הגירושין; הוכח כי בשלוש השנים הללו, סעיפי ההסכם לא קוימו על ידי מי מהצדדים. הן לגבי זמני השהות עם הילדים ומזונותיהם, והן בנוגע לפן הרכושי. לפיכך נפסק כי ההסכם תקף והוראותיו (הרלוונטיות) מחייבות, אך לא ביחס לתקופה שבין מועד חתימת ההסכם (2015) ועד פרידת הצדדים באופן סופי (2018). בתקופה זו, הוראות הסכם הגירושין "הוקפאו" ונדחו למועד הפרידה הסופית של הצדדים. מכאן כי, כספים שהועברו בין הצדדים אחד לשני בזמן שחזרו לחיות יחד הם חלק מהרכוש המשותף של הצדדים, ומכאן שלא ניתן לחלקם בהתאם להוראות ההסכם. על כן, אף אחד מהצדדים לא הפר את הוראות ההסכם בתקופה בו חיו יחד, ואף אחד מהם לא זכאי לניכוי סכומים בגין הפרת ההסכם בתקופה הרלוונטית. לפיכך, ביהמ"ש מורה כי האיש זכאי לקבלת מלוא זכויותיו בבית בשיעור 45% והסכום שהופקד בנאמנות, יושב לאיש להשלמת חלקו בזכויות בית המגורים, בתוספת ריבית והצמדה כדין. כן הכריע ביהמ"ש לעניין זכויות נוספות בהתאם לקבוע בהסכם הגירושים. עתירת האיש לדמי שימוש ראויים בבית המגורים – נדחתה. הצדדים חתמו על הסכם גירושין, במסגרתו הוסכם " כי דירת המגורים המשותפת תישאר בחזקת האישה וכי הבעל יעזוב את דירת המגורים לצמיתות ויוותר על חזקתו בה לא יאוחר מיום מתן הגט בפועל". מכאן שלא הוכח כי האיש נאלץ לעזוב את הבית בשל התנהלות האישה, אלא הוא ויתר מרצונו על חזקתו בבית, ברחל בתך הקטנה, ומשכך האיש אינו זכאי לדמי שימוש (הן בתקופה שממועד הגט ועד חזרתו לבית, והן בתקופה שממועד עזיבתו את הבית באופן סופי ועד המועד בו יקבל את מלוא התמורה המגיעה לו מחלקו בבית המגורים). עתירת האישה לחייב את האיש להעביר לידיה את כלל משכורתו בשנים 2017-2016 לאחר חזרת הצדדים לחיים משותפים, אשר לדבריה, התברר לה כי הוסתרו מפניה בניגוד להתחייבותו – נדחתה. תפקידו של ביהמ"ש בתביעות רכוש אינו לקבוע זכויות "יש מאין", אלא לשקף לקבוע את זכויות הצדדים ע"פ הראיות שהובאו על ידם. בענייננו, אמנם עולה כי האיש נהג להעביר לאישה את משכורתו מדי חודש במהלך החיים המשותפים. עם זאת, לא הוכחה ההתחייבות הנטענת, וממילא לא ניתן לקבוע כי כספים אלו הוסתרו מהאישה ועל האיש להעבירם אליה. נמצא כי כספי המשכורות להם עותרת האישה ממילא "התערבבו" עם כספים אחרים של בני הזוג כאשר הוצאו לטובת הוצאות הבית והמשפחה בשנים 2017-2016. כספים אלה הפכו לכספים משותפים ולא ניתן להפרידם ולהורות על העברת משכורות של האיש, תוך התעלמות מכספים ששילם לטובת המשפחה בזמן שהצדדים חיו יחד. על אף שהצדדים התנהלו בחשבונות נפרדים, כל אחד מהם שילם מתוך הכנסותיו עבור הוצאות הבית והמשפחה ואין כל רלוונטיות שלא בוצעה העברה פורמלית של הכספים לחשבון הבנק של האישה. התביעה הנזיקית שהגיש האב בגין ניכור הורי התקבלה באופן חלקי. בין היתר צוין כי ניכור הורי מתייחס לתופעה שבה סרבנות הקשר היא תוצר של התנהגות מסיתה של ההורה האחר, כאשר היא אינה מושתתת על סיבה ממשית ומוצדקת. ניכור הורי בדרגתו החמורה, מביא לנתק מוחלט בין הילד להורה המנוכר עד כדי מחיקת זהותו וקיומו של אותו הורה בתודעת הקטין, באופן שהקטין למעשה מעוניין להתנתק ממנו באופן מוחלט. ההסתה של ההורה המנכר לא חייבת להיות אקטיבית. היא לעיתים פסיבית ובמהלכה הקטין מזדהה לחלוטין עם מחשבותיו ורגשותיו של ההורה המנכר, ביחס להורה המנוכר; סרבנות קשר מחמת הסתת הורה, מקימה עילת תביעה נזיקית, החוסה תחת העוולה של הפרת חובה חקוקה או תחת עוולת הרשלנות. במקרה דנא לא נמצאה כל ראיה ממשית לטענות האם בדבר אלימות מצד האב כלפי מי מהקטינים. גרסתה של האם התפתחה והשתנתה ככל שחלף הזמן. האב הפך להיות מאב רגיל שמדי פעם מעשן חשיש, אך כזה שיכול וראוי לשהות עם שלושת הקטינים, לאב מסומם, אלים ומתעלל. ביהמ"ש דוחה טענה זו וקובע כי מדובר בטענות שנולדו והתגבשו אך לצורך ההליך המשפטי, ותכליתן פגיעה בקשר שבין האב לילדיו, על מנת לייצר לחץ במו"מ בנוגע לסכסוך הכספי. התנהגות האם והילדים במהלך השנים וכפי שניתן ללמוד מהתסקיר, מלמדת על כך שהאם, ובעלה החדש, הסיתו את הילדים ויצרו סביבה של "אנטי" כלפי האב עד כדי הטמעת חוויה על-פיה האב הוא אב פוגעני, אשר יש להימנע מקשר עמו. ה"דמוניזציה" כלפי האב שנבנתה בבית האם ובעלה אצל הילדים, הובילה לכך שהילדים מסרבים לכל קשר עם האב. לכך יש להוסיף את התנהלות האב עצמו, בבחינת "אשם תורם" אשר לא עשה מאמצים מספיקים לחידוש הקשר עם ילדיו. לפיכך האם חוייבה לשלם לאב 100,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתנהלותה שגרמה לניכור הורי של הילדים כלפי האב. שתי התביעות ההדדיות של הצדדים לביטול המזונות ולהגדלת המזונות נדחו. ביהמ"ש שוכנע כי המקרה דנא אינו מקרה קיצוני ונדיר אליו מכוונת הפסיקה והמצדיק אי חיוב במזונות בשל העדר קשר. לא הוכח כי האחריות לסרבנות הקשר של הילדים נופלת על כתפיהם הצרות של הילדים, ובכל מקרה לא יהא זה צודק לשלול את חיוב האב בהשתתפות במזונותיהם בשל כך; מנגד, לא נמצא כי יש מקום להגדיל את מזונות הילדים כעתירת האם. לא עלה כי חל שינוי במצבו הכלכלי של האב כפי שהיה במועד חתימת הסכם הגירושין, וכן לא הוכחו טענות האם להגדלת הוצאות הילדים. עם זאת, אין מחלוקת כי חל שינוי מהותי עד מאוד בקיום זמני השהות של הילדים עם האב מאחר שהם אינם בקשר עמו. לצד הנזק העצום והנמשך שנגרם עקב התנהלותם המשפטית וההורית של האם ובעלה, ניצבת אילמותו הרועמת של האב במאבק על קשר עם ילדיו. על מנת לאזן בין הרע לגרוע נקבע כי על האב להמשיך לשלם את דמי המזונות לטובת כל אחד מהילדים (1700 ₪ לילד, כפי שנקבע בהסכם, אולם כל עוד אף אחד מהם אינו חותר לקשר עמו, הרי שכספים אלה יופקדו בשלושה חשבונות נאמנות נפרדים על שם כל אחד מהילדים. הפקדה זו תהיה, עד שהאב והילדים ישולבו בהליך של חידוש קשר במשך שנה לפחות. באם יתקיימו התנאים שנקבעו בפסה"ד, עד גיל 18 יועברו כספי המזונות שהופקדו לידי האם, מגיל 18 עד גיל 25 יועברו כספי המזונות שהופקדו לידי הילדים עצמם. היה וכל אחד מהילדים הגיע לגיל 25 ולא יתקיימו התנאים לעיל- יושבו הכספים המופקדים לידי האב. התביעה הכספית בגין לשון הרע שהגישה האישה: האישה הלינה על עוולת לשון הרע ופגיעה בפרטיות על רקע פרסום מידע חסוי מתיקי ביהמ"ש לענייני משפחה בלא נטילת רשות מביהמ"ש, וכן הכפשת שמה בקרב חבריה ומכריה לפני מספר שנים. ביחס לשימוש בחומרים חסויים מתיקי המשפחה המתנהלים בדלתיים סגורות, בחינת הטענות הראתה שאף אם האיש אכן ביצע את העוולות המיוחסות לו, התברר כי עומדת לו הגנת תום הלב הקבועה בחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות, שכן ביצע את הפעולות לשם הגנה על עניין אישי כשר, ובמסגרת ההליכים המשפטיים "תוך כדי דיון". כל אחד מאותם גופים עמם עמדו הצדדים בקשר ובפניו נחשפו פרטים מתיק ביהמ"ש, היה קשור להליכים שהתנהלו. עוד התברר שאותן פעולות המיוחסות לאיש נעשו במידתיות ובמתינות. כאלו שעומדות בסתירה לפגיעה שפגעה האישה עצמה בפרטיות האיש ובפרטיות הילדים, עת הפיצה לגורמים שונים פרטים אודות ההליכים המשפטיים המתנהלים בדלתיים סגורות. בכל הנוגע לטענה בדבר "לכלוך" על האישה בקרב חבריה ומכריה– אין ספק כי זכותו של האיש לחלוק את תחושותיו עם חברו, עם בני משפחתו ועם כל מי שהוא חפץ בכך, כאשר הנמען הוא אחד וספציפי. לאיש לא הייתה כל יכולת לנחש כי חברו ימסור את תוכן השיחה לאחרים. אי לכך לא נמצא לייחס את "פרסום" הדברים לאיש. זאת ועוד, אמירתו של האיש בפני חברו היא אמירה שנאמרה בעת שיחת טלפון בין חברים, למעלה משנתיים וחצי לפני מועד הגשת התביעה. עצם השיהוי בהגשת תביעה לפיצוי בגין ארוע משנת 2018 ודרישת סעד זה "אגב אורחא" במסגרת תביעה אחת מיני רבות נגד האיש, מדבר בעד עצמו ומכרסם בקיום העוולה הנטענת. האישה לא טרחה לפרט כלל, וממילא אף לא הוכיחה, מה הנזק שנגרם לה מחמת אותם אירועים נטענים. הדין הוא, כי בהעדר נזק לא יקום חיוב בנזיקין. לפיכך התביעה נדחתה לאחר שנמצא כי האישה לא הוכיחה כי האיש עוול בעוולת לשון הרע ומנגד האיש הוכיח, כי קיימת לו הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. האישה חוייבה בהוצאות האיש בסך 100,000 ₪ פורסם בנבו |
תפריט