דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל; דנ"פ 4072/21 שמעון נ' מדינת ישראל (11.1.2022) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, ברון, קרא, אלרון) בית המשפט העליון דן בהיבטים שונים הנוגעים לבקשות לחיפוש בחומר מחשב (לרבות במכשיר טלפון חכם) המוגשות בשלב החקירה המשטרתית בהתאם לסעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. במסגרת זו, נקבע בדעת רוב כי הדיון בבקשה לחיפוש בחומר מחשב (לרבות במכשיר טלפון חכם) המוגשת בשלב החקירה המשטרתית יתקיים, ככלל, במעמד צד אחד, וזאת, בין היתר, בשל החשש שדיון במעמד הצדדים יוביל לפגיעה קשה בחקירה הפלילית על דרך של שיבושה וסרבולה. מטעמים דומים נקבע גם כי אין מקום לאפשר השגה על החלטת בית המשפט בבקשה לחיפוש בחומר מחשב. כדי לאזן את הפגיעה בזכות הטיעון, להבטיח את מידתיות הפגיעה בפרטיות ולאפשר ביקורת שיפוטית אפקטיבית על הליך החיפוש בשלבים מאוחרים יותר, קבע בית המשפט שורה של אמות מידה שבהן רשויות החקירה ובתי המשפט נדרשים לעמוד טרם אישור בקשה לחיפוש בחומר מחשב. עוד נקבע כי חיפוש בלתי-חוקי שבוצע במחשב או בטלפון חכם הוא שיקול שיש להתחשב בו אם מוגשת בהמשך בקשה לצו חיפוש באותו המכשיר, אך רק במקרים חריגים ונדירים שיקול זה יהווה שיקול בלעדי לדחיית הבקשה.
השופט אלרון סבר, בדעת מיעוט, כי בהיעדר יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה, יש לדון בבקשה למתן צו חיפוש במעמד הצדדים הנוגעים לדבר; וכי החלטה בבקשה למתן צו החיפוש במחשב עולה כדי "פסק דין" שעליו ניתן להשיג במסגרת ערעור בזכות, או בדרך של הגשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה.