| סע"ש (תל אביב-יפו) 65570-03-18 ד"ר שחר לבנת נ' שירותי בריאות כללית | |
| . ביום 3.4.16 פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה עיתונאית שכותרתה – "סערה בסורוקה: רופא בכיר התלונן נגד מנהל המיון; רופא מאשים רופא: מנע טיפול בחולה וגרם למותו". כתבה כמעט זהה פורסמה במקביל באתר האינטרנט Ynet. במרכז הכתבות עומדת תלונת התובע, לשעבר רופא בכיר במחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) בבית החולים סורוקה, נגד ד"ר דן שוורצפוקס, אשר שימש כממלא מקום מנהל המלר"ד. בשתי הכתבות נכללה תגובת דוברות בית החולים לתוכן הכתבה. לטענת התובע תגובות הדוברות עולות כדי לשון הרע ופגיעה בפרטיותו וכפועל יוצא מפרסומן נתבע פיצוי בגין אבדן השתכרות לעתיד ומכוח חוק איסור לשון הרע ו/או מכוח חוק הגנת הפרטיות ו/או עגמת נפש ו/או הפרת הסכם העבודה. נתבע 2 כיהן כמנהל בית החולים ונטען כי היה שותף לניסוח תגובת הדוברות; תביעה נוספת שאוחדה הינה נגד הנתבעת 3 בעילת לשון הרע בה נטען כי הוציאה דיבתו של התובע בתכתובת "Whats'up" בינה לבין ד"ר שוורצפוקס, עת ייחסה לתובע סיפור מקרה שתואר בספר של פרופ' סוקניק ז"ל, ששימש בעבר כמנהל מחלקה בבית החולים. . בית הדין האזורי לעבודה (השופטת כ' פלד ונציגות הציבור א' ויינטרוב, י' רודניקי) דחה את התביעות ופסק כי: ביה"ד פסק, על יסוד הוראות חוק איסור לשון הרע, כי תגובת דוברות בית החולים, עולה כדי לשון הרע. המשמעות העולה ממנה, כפשוטה ולפי מבחן אובייקטיבי, היא כי התובע הגיש למשטרה את תלונתו "המופרכת לחלוטין" נגד מי שמשמש בתפקיד מ"מ מנהל המלר"ד ואשר תחת ניהולו הוא מועסק, כחלק ממאבק אישי אותו הוא מנהל נגדו ואשר מוזן ככל הנראה ממניעים בלתי לגיטימיים. יש בתגובה כדי לצייר את התובע כחתרן. אזכור התלונות שהוגשו בעניינו של התובע על-ידי עובדים ומטופלים וציון העובדה שהתנהגותו נבדקת לקראת הליך משמעתי, מרמזים לכל הפחות על היותו עובד "בעייתי". מדובר בפרסום "פרסונלי", הנוקב בשמו המלא ובמקום עבודתו של התובע דאז, בצד תמונתו המאפשרת את זיהויו הוודאי בקלות. עם זאת, נפסק כי תגובת דוברות בית החולים חוסה תחת מספר הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. ראשית, אשר להגנת אמת הפרסום, על מנת להיבנות מהגנה זו, על נתבע להוכיח כי מתקיימים שני יסודות מצטברים ביחס לטענות העובדתיות הכרוכות בפרסום: כי הדברים שפורסמו הם אמת. היינו האם תואם תוכנו של הפרסום את המציאות "האובייקטיבית"; כי היה בפרסומם של הדברים עניין ציבורי. ביה"ד מצא כי כל אחת מהטענות העובדתיות שבתגובת הדוברות מקיימות את יסוד האמת הדרוש לחציית שערי הגנת אמת הפרסום, וכי במידע מושא תגובת דוברות בית החולים היה משום עניין ציבורי. עוד נפסק כי על המשפט הפותח בתגובת הדוברות ("אנו שוללים מכל וכל את הטענות שמועלות על ידי ד"ר שחר לבנת בדבר הריגה או כל עבירה אחרת. התלונה האמורה הינה מופרכת לחלוטין"), שאינם בבחינת טענות עובדתיות, וחלה עליה הגנה מכוח סעיפים 15(4) בהיותו בגדר הבעת דעה. בנוסף, על המשפט הפותח חלות הגנות שבסעיף 15(6) ו/או 15(7) לחוק איסור לשון הרע. בנוסף, חלה הגנת סעיף 15(10) לחוק שעניינה בכך שהפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. כך, תגובת הדוברות נעשתה על מנת להכחיש את טענות התובע במכתב התלונה כפי שפורסמו בכתבות. טענות התובע מושא ההכחשה האמורה הן בגדר לשון הרע. גם יסוד ה"פרסום" מתקיים בדברים שפורסמו במסגרת כתבות שתפוצתן לאומית לפחות. סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, הוא למעשה "מקרה פרטי" של סעיף 15(3) לחוק זה, הקובע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב ובנסיבות בהן "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של המואשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". בענייננו, יש בפרסום עניין אישי כשר של הגנה על שמו הטוב של בית החולים ושל ד"ר שוורצפוקס ובתוך כך, על אמון הציבור בבית החולים בכלל ובמלר"ד בפרט. עניין כשר זה הוא עניינו של בית החולים וכן עניינו של צד ג' שלבית החולים עניין אישי כשר בו מתוקף תפקידו כמ"מ מנהל המלר"ד בבית החולים, ד"ר שוורצפוקס. הגנתו של עניין אישי כשר זה הצדיקה את עשיית הפרסום, ואין ספק כי נוסח הפרסום נועד להגן על שמם הטוב של בית החולים ושל ד"ר שוורצפוקס. הפרסום לא נועד להסב לתובע נזק, לחסלו מקצועית ואישית. לא הוכחה כוונת זדון או חוסר תום לב בניסוח תגובת הדוברות. באיזון הראוי של מכלול השיקולים הרלוונטיים, עלה בידי הנתבעת 1 להוכיח שתגובת דוברות בית החולים לא חרגה מתחום הסביר. משמעות הדבר היא שעלה בידה להוכיח את קיומם של היסודות הדרושים לתחולת חזקת תום הלב בהתאם לסעיף 16(א) לחוק. כמו כן, נפסק כי בנסיבות העניין, לא עלה בידי התובע לסתור את חזקת תום הלב ו/או להוכיח את תחולתה של חזקה הפוכה. אשר לתביעה בעילת הפגיעה הפרטיות, העוולה האזרחית מכוח הפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות אינה מצויה באופן ישיר בגדר סמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה. מבחני מהות העילה והסעד מובילים למסקנה כי אין בידי ביה"ד סמכות עניינית להכריע בתובענה מכוח חוק הגנת הפרטיות, שכן התובע בחר לתבוע סעד של פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק מכוח החוק להגנת הפרטיות. חוק זה מאפשר פסיקת פיצוי מכוח העוולה האזרחית של פגיעה בפרטיות, שאינה נכנסת תחת כנפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה; התובע העלה טענה חלופית לפיה יש לפסוק לו פיצוי בגין הפגיעה בפרטיות משיש בה משום הפרת חוזה עבודה. אמנם, פגיעה בפרטיות עשויה לעלות כדי חוסר תום לב שיש בו משום הפרת חוזה העבודה ובנסיבות מסוימות עשויה לקום לבית הדין סמכות נגררת להכריע בטענת הפגיעה בפרטיות מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט (להבדיל מהעדר סמכות לפסוק פיצוי מכוח חוק הגנת הפרטיות). אולם, משנקבע כי תגובת הדוברות נעשתה בתום לב, התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין הפגיעה הנטענת בפרטיות. אשר לתביעה נגד הנתבעת 3 בגין התבטאותה בתכתובת מול ד"ר שוורצפוקס. בהתחשב בטיב ההתנהלות המיוחסת לתובע וטבעה של המריבה עם משפחת החולה, ומקום בו אף לשיטת התובע תלונות כלפי רופאים הן עניין שבשגרה, ובהתחשב בניסוח ובאופי ההודעה ששלחה הנתבעת 3, אין לקבל את טענתו לפיה ההודעה עולה כדי לשון הרע; גם אם היה נקבע כי ההתכתבות עולה כדי לשון הרע, בנסיבות הענין אין מקום לחייב בגינה את הנתבעת 3, שכתבה את הדברים בספונטניות מתוך הבנה שמדובר בשיחה אישית בין שני ידידים, שלא מתוך כוונה לפגוע ובתום לב מוחלט, ומכל מקום מדובר ב"זוטי דברים", כך שיש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 3 במלואה. |
תפריט