| בג"ץ 5332-23 גליה כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים | |
| . העותרת פוטרה מהמשיבה 2 בעקבות הליך משמעתי שבבסיסו טענות להגשה שיטתית של דיווחי נוכחות כוזבים. טענות אלה נשענו בין היתר על צילומים ממצלמות שהוצבו בחצרי המשיבה וברחבי כבישי הגישה לנתב"ג. העותרת הגישה תביעה לביה"ד האזורי לעבודה בה טענה להתנכלות, לאי-תשלום שכר ותנאים סוציאליים, לפיטורים שלא כדין ולפגיעה בפרטיותה. בתוך כך כפרה בהאשמות שהופנו כלפיה וטענה כי אלה מבוססות על מסד ראייתי פסול. ביה"ד האזורי הורה על קבלת עמדת היועמ"ש. היועמ"ש סבר כי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, רשאי מעסיק להתקין מצלמות במרחבים הציבוריים במקום העבודה. עם זאת הבהיר, כי ככל שהשימוש במצלמות במרחב הציבורי פוגע בפרטיות העובדים, נדרשת הסכמתם לפגיעה ולמצער הסכמה מכללא, המתקיימת כל אימת שהמעסיק יידע את עובדיו כי המצלמות שהותקנו משמשות גם לצרכי פיקוח, ובכפוף לכך שהשימוש במצלמות נעשה בתום לב ובמידתיות. בפסק דין רחב היקף דחה ביה"ד האזורי את תביעת העותרת. ערעור העותרת לביה"ד הארצי נדחה מטעמי ביה"ד האזורי, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין). מכאן העתירה. . ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו: בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ופסקי הדין של בתי הדין לעבודה. לפיכך, התערבותו בפסיקת בתי הדין לעבודה שמורה לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית וכאשר שיקולי צדק מחייבים את תיקונה. נקודת המוצא לבחינה האמורה היא, כי במערכת יחסי הגומלין שבין בג"ץ לביה"ד הארצי לעבודה, יש לראות בביה"ד הארצי כערכאה השיפוטית בעלת המומחיות בתחום משפט העבודה, שעליה הטיל המחוקק את התפקיד של גיבוש ההלכה בענף משפט זה. בהתאם לאמות המידה האמורות, המקרה דנן אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. ראשית, אין לקבל את טענות העותרת ביחס לשימוש שעשה ביה"ד הארצי בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה. תקנה זו מסמיכה את ביה"ד הארצי לכלול בפסק דינו "את קביעתו בדבר דחיית הערעור בלבד" בהתקיים תנאים מסוימים. ביה"ד הארצי מצא כי התקיימו התנאים שנקבעו בתקנה 108(ב) וראה לדחות את הערעור, תוך שהוא מבהיר כי מדובר בערעור עובדתי. לטענת העותרת לפיה ביה"ד הארצי אינו רשאי לעשות שימוש בתקנה זו בערעור המעלה לשיטתה שאלה משפטית תקדימית, אין כל עיגון בלשון התקנה ואין לקבלה. לכך יש להוסיף את אמות המידה המצמצמות שנקבעו ע"י בג"ץ להתערבות באופן הפעלת תקנה 108(ב), תוך שנקבע כי רק במקרים חריגים וקיצוניים יתערב בג"ץ בכגון דא. שנית, טענת העותרת ולפיה אישר ביה"ד הארצי בפסק דינו "תוצאה תקדימית" בשאלה משפטית בעלת השלכות רוחב, אינה מתיישבת עם הדין החל על פסק דין שניתן לפי תקנה 108(ב). יפים לעניין זה הדברים שנקבעו באשר לפסקי דין הניתנים לפי תקנה 148(ב) לתקסד"א, ולפיהם ברי כי פסק דין המורה על אימוץ פסק דין של הערכאה קמא מטעמיה אין בו משום קביעת הלכה חדשה, ודאי לא הלכה ברורה ומפורשת המגלה עצמה על פני הפסק. לא נמצא אפוא פסול בשימוש שעשה ביה"ד הארצי בתקנה 108(ב), ומשנעשה שימוש בתקנה זו, הרי שכאמור אין בכך משום קביעת הלכה חדשה ברורה ומפורשת. אין זו הפעם הראשונה בה נדרשים בתי הדין לעבודה לסוגיית המתח בין זכותו של עובד לפרטיות במקום עבודתו לבין זכות המעביד לקניין ולחופש העיסוק, ולנקודת האיזון הראויה בין ערכים חשובים אלה, לרבות במקרים של שימוש במצלמות במקום העבודה. כך נעשה בעניין איסקוב וכך נעשה בפסקי דין נוספים של בתי הדין לעבודה. משאין מדובר בשדה שאינו חרוש, מוטב להותיר את המשך פיתוח ההלכות בסוגיה זו, במקרים שיימצאו מתאימים לכך, לביה"ד לעבודה שבידו מומחיות מיוחדת בתחום דיני העבודה, ומכל מקום, המקרה דנן אינו מקרה מתאים להתערבותו של בימ"ש זה. באשר ליתר טענות העותרת – הרי שאלה נושאות אופי ערעורי במהותן ומופנות כלפי ממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, ויישום הוראות החוק וההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה הפרטניות. ממצאים אלה אושרו ע"י ערכאת הערעור ואין מקום לערוך בחינה מחודשת בעניינם ע"י בג"ץ. |
תפריט