| ע"פ 8861-22 דנה ושולה סטודיו בע"מ נ' מדינת ישראל | |
| הרשות שמקנה סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט לביהמ"ש לאסור על פרסום פרט מפרטי ההליך השיפוטי, נועדת להגנה על ביטחונו של אדם ולהגנה על פגיעה בפרטיותו של אדם. בהקשר זה, ביהמ"ש נדרש לעבור שני שלבים: ראשית, עליו לבחון אם איסור הפרסום הנדון נדרש לשם מניעת פגיעה בפרטיות. אופיו של המידע שפרסומו עומד על הפרק הוא אומנם גורם מרכזי בבחינת החשש מפני פגיעה בפרטיות, אך לצד "מישור התוכן" פועל גם "מישור הזיהוי", הנוגע למידה בה פרסום המידע עלול להביא לזיהוי האדם; שנית, ככל שהוא מגיע למסקנה חיובית בעניין זה, עליו לשקול האם יש מקום לאסור את הפרסום, וזאת תוך איזון בין עקרון פומביות הדיון וחשיבות פרסום המידע הנדון לבין הערך הנעוץ בהגנת הפרטיות. אף כאשר בימ"ש מחליט כי יש הצדקה לאיסור פרסום, עליו לצמצם את הגבלת הפרסום, בייחוד כשקיימת חשיבות ציבורית בחשיפת המידע לציבור. . נגד המשיב 2 הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון רצח בגין אירוע בו דקר בסכין מספר קורבנות. ברקע הפרשה, התמודדות נפשית של המשיב שמקורה בהתעללות קשה ואכזרית שעבר כשהיה ילד צעיר, אשר הביאה לאשפוז של המשיב בבי"ח פסיכיאטרי זמן מה לפני הפרשה – אשפוז ממנו שוחרר בניגוד לרצונו. במסגרת ההליך הוגשו חוות דעת פסיכיאטריות מהן עולה כי המשיב חווה בעת האירוע התקף פסיכוטי. כנגזר מכך, נקבע בהכרעת דינו של בימ"ש קמא כי ביחס למעשי המשיב חל סעיף 34ח לחוק העונשין, ולפיכך כי המשיב אינו בר עונשין בגין הפרשה. מספר חודשים לאחר הכרעת הדין, ולאחר שהפרשה וההליך המשפטי זכו לפרסום במקומות שונים, הורה בימ"ש קמא על מתן צו איסור פרסום לגבי התיק בכללותו (למתן צו זה לא קדמה בקשה של מי מהמשיבים). בעת שניתן הצו, הפיקה המערערת סדרה תיעודית שעוקבת אחר עבודת הפרקליטים בפרקליטות ירושלים. אחד ההליכים אליו התכוונה המערערת להתייחס הוא בפרשה דנן, ולשם כך ליוותה עובר למתן הצו את ההליך המשפטי ותיעדה תכנים הקשורים בהם. יצירת הפרק נעשתה בשיתוף פעולה עם באי כוח המשיב והמשיבה. המערערת הופתעה לגלות על צו איסור הפרסום הגורף שניתן בהליך, והגישה בקשה לביטולו, ולחלופין למתן היתר לפרסום חומרים תחת מגבלות שונות. הבקשה נדחתה, ומכאן הערעור. . ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקבעו: שתי הערות תחילה: ראשית, העיסוק בהגבלת הפרסום בהליך המשפטי שהתנהל בבימ"ש קמא נפתח בהוצאת צו איסור פרסום גורף ביוזמת ביהמ"ש. מקור סמכותו של בימ"ש קמא להוציא את צו איסור הפרסום מלכתחילה נבעה מסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. על החלטה זו הגישה המערערת בקשה לביטול איסור פרסום לפי סעיף 70ג לחוק בתי המשפט, ומשזו נדחתה פנתה לבימ"ש זה מכוח סעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט. בחינת החלטותיו של בימ"ש קמא במקרה דנן צריכה להיעשות אפוא באספקלריא של סעיף 70ג, בגדרו מסור לביהמ"ש שק"ד רחב, כאשר עליו לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ולהחליט כחוכמתו לאור הדין והפסיקה. שנית, בהכריעו בערעור לפי סעיף 70ד(א) מוטל על ביהמ"ש להגדיר בקווים כלליים את תוכנו וגבולותיו של צו איסור הפרסום הנדון. ללא קביעה כללית כזו תיווצר אי-ודאות ביחס לגבולות הצו שעלולה להוביל, בסופו של יום, לפגיעה הן בעקרון פומביות הדיון הן בפרטיות מושאי הפרסום. קיים אפוא מתח מסוים בין אופיו הפרטני של הערעור דנן לבין התוצאה הכללית אליה הוא עתיד להוביל. מתח זה, הנובע מהוראות הדין, ידרוש במסגרת שלב ההכרעה מעבר מעניינו של הפרסום הפרטני הנדון לעיצוב כוללני של רכיבי המידע האסורים בפרסום. כבכל דיון שעניינו הגבלת פרסומים בנוגע להליך המתנהל בביהמ"ש, נקודת המוצא היא כי "בית משפט ידון בפומבי" (ס' 3 לחוק יסוד: השפיטה וס' 68(א) לחוק בתי המשפט). עקרון פומביות הדיון הוא בעל חשיבות רבה בשיטתנו, ועל יסודותיו והצדקותיו, הקשורים במידה רבה לעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי, נכתב רבות. ודוק, עקרון פומביות הדיון איננו אך נקודת מוצא תיאורטית, אלא בסיסו של כלל מעשי שעל פיו פרט הליך שיפוטי יהיו גלויים וחשופים לעיני הציבור, למעט במקרים חריגים הקבועים בחוק ומגלמים אינטרסים שונים. חריג אחד כזה, שהוחל בענייננו, קבוע בסעיף 70(ד). הרשות שמקנה סעיף זה לביהמ"ש לחרוג מהכלל ולאסור על פרסום פרט מפרטי ההליך השיפוטי, נועדת להגנה על ביטחונו של אדם ולהגנה על פגיעה בפרטיותו של אדם. לפי לשון הסעיף, בימ"ש המבקש להכריע אם לאסור על פרסום בקשר לדיון המתנהל בפניו, בהקשר בו עסקינן, נדרש לעבור שני שלבים: ראשית, עליו לבחון אם איסור הפרסום הנדון נדרש לשם מניעת פגיעה בפרטיות; ושנית, ככל שהוא מגיע למסקנה חיובית בעניין זה, עליו לשקול האם יש מקום לאסור את הפרסום, וזאת תוך איזון בין עקרון פומביות הדיון וחשיבות פרסום המידע הנדון לבין הערך הנעוץ בהגנת הפרטיות. זיהוי פגיעה בפרטיות, כמו גם מדידת חומרתה של פגיעה זו, אינן מלאכות פשוטות בהכרח. חוק הגנת הפרטיות מהווה אומנם נקודת מוצא לבחינה כזו, אך כפי שנפסק, הפרטיות הוגדרה בחוק באופן שאינו מכסה את כל מקרי הפרטיות המקובלים. בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות שמעבר להגדרת החוק, ממשיך לחול המשפט המקובל הישראלי. חוק הגנת הפרטיות אף אינו מתווה דרך ברורה בהערכת חומרת הפגיעה. על כל פנים, אין חולק כי פרסום פרטי מידע מסוימים הנוגעים ל"צנעת חייו האישיים של אדם", ובהם מידע באשר למצב בריאותו, עולה כדי פגיעה בפרטיות. אשר לעוצמת הפגיעה, מקובל שמידת חומרתה של פגיעה בפרטיות תלויה באופי המידע הפוגע. ממילא, כאשר מפורסם מידע כאמור, המתייחס לעניינים המצויים בליבת הזכות לפרטיות, תגבר הנטייה לזהות את הפגיעה כפגיעה חמורה. ודוק, אופיו של המידע שפרסומו עומד על הפרק הוא אומנם גורם מרכזי בבחינת החשש מפני פגיעה בפרטיות, אך הוא אינו הגורם היחיד. לצד "מישור התוכן" פועל "מישור הזיהוי". מישור זה נוגע למידה בה התוכן שפרסומו מבוקש עלול להביא לזיהוי האדם שפרטיותו עשויה להיפגע. ודוק, ככל שניתן למנוע באופן מוחלט את זיהוי האדם בו מדובר, דהיינו להשיג התממה מלאה (אנונימיזציה) של המידע, הרי שגם אם מדובר במידע אישי מאד, אין חשיפתו מהווה פגיעה בפרטיותו של אותו אדם. הקושי ביישום מישור הזיהוי נובע משני טעמים משלימים. הטעם הראשון הוא כי חיסוי שמו של אדם לא תמיד מונע את זיהויו, בהינתן פוטנציאל הזיהוי הגלום בקישור בין פרטי מידע שונים ביחס לאדם. הטעם השני הוא כי זיהוי ואי-זיהוי אינן שתי אפשרויות בינריות ובלעדיות. יש אפשרויות ביניים אשר פרושות על גבי ציר, כאשר "יותר זיהוי" מטה את הכף להגבלת הפרסום, ולהיפך. גורם אחד שמשפיע על הצבה על גבי "ציר הזיהוי" קשור בפרטי המידע שעלולים להוביל לזיהוי האדם, דהיינו ב"פוטנציאל הזיהוי" שהם נושאים עמם. בתוך כך, ככל שבתוכן שפרסומו עומד לדיון מצויים יותר פרטים כאלו, וככל שתוכנם מזהה באופן מובהק יותר את האדם – הפרסום הנדון ימוקם על גבי הציר בנקודה המשקפת פגיעה חמורה יותר בפרטיות. גורם נוסף בעל משקל במסגרת בחינת "ציר הזיהוי" עניינו באוכלוסיית ה"מזהים", ובגדרו יש להביא בחשבון באיזה היקף יזוהה האדם אם יתרחש הפרסום הנדון. אשר לאיזון עם האינטרסים התומכים בפרסום. הבכורה שניתנה לערכים התומכים בפרסום פרטי הליכים שיפוטיים לא רק מתווה את הכלל הנוהג כשלא קיים חשש לפגיעה בפרטיות, אלא גם מעצבת את האיזון הנדרש בהתקיים חשש כזה. ברירת המחדל שעניינה פומביות הדיון אינה "ניטרלית" מבחינה נורמטיבית, אלא טעונה בערכי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ומבטאת אותם. מטעם זה, אף כאשר בימ"ש מחליט כי יש הצדקה לאיסור פרסום לפי סעיף 70(ד) – עליו לצמצם את הגבלת הפרסום, בייחוד כשקיימת חשיבות ציבורית בחשיפת המידע לציבור. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר לביהמ"ש מוגשת בקשה לביטול איסור פרסום מכוח סעיף 70ג, ושיקול הדעת המסור לו בגדר ההכרעה בה רחב. הפרשה מושא דיוננו משובצת בפרטים רגישים שפרסומם, ללא הסכמת המשיב, צפוי לפגוע בפרטיות המשיב. בעיקר כך בנוגע למצבו הרפואי הנוכחי, וכך בנוגע לאירועים הטראומתיים שעבר כשהיה קטין. לא זו אף זו, נראה שרגישותו של חלק מהמידע בעניין הפרשה מצוי בליבת הזכות לפרטיות, ומשכך פרסומו עלול להביא לפגיעה חמורה בפרטיות המשיב. זאת ועוד, מתקיימת גם החלופה השנייה הנזכרת בסעיף 70(ד), שעניינה "פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו". התנאי הראשון הנדרש לשם הגבלת פרסום מכוח סעיף 70(ד), שעניינו פגיעה בפרטיות, מתקיים אפוא ללא ספק. שלא כטענת המערערת, נראה כי הפרסומים הקיימים בנוגע לפרשה דווקא מחזקים את החשש הנזכר מהפגיעה בפרטיותו של המשיב בנסיבות המקרה דנן. אכן, לעתים מהווים פרסומים מוקדמים בעניין מסוים כגורם המחליש את הטעם בהגבלת הפרסום של אותו עניין. ואולם, כפי שנקבע זה מכבר, הדבר תלוי בנזק העלול להיגרם מפרסום נוסף ובשאלה האם הפרסום הנוסף עלול להעצים את הנזק שנגרם ממילא כתוצאה מהפרסום הקודם וללא קשר אליו. במקרה דנן ניכר כי הפרסומים הקיימים ביחס לפרשה מחזקים את החשש מפני פגיעה בפרטיות מושאי המידע, וזאת הן בבחינת "מישור הזיהוי" הן בבחינת "מישור התוכן". ידיעות אחדות שפורסמו באינטרנט בטרם ניתן צו איסור הפרסום ועודן מפורסמות כוללות פרטים מזהים שחיבורם לפרק שהפיקה המערערת, אף כאשר הוא נעדר פרטים מזהים ברורים, עשויה להביא לזיהוי המשיב ולחיבור פרטי מידע רגישים נוספים אליו. מסיבה זו פרסום הפרק תוך הסרת פרטים מזהים של המשיב עלול שלא למנוע באופן מוחלט וודאי פגיעה בפרטיותו. מכל מקום, על אף האמור, נוכח הכלל שעניינו פומביות ההליך ונוכח האינטרס הציבורי שבהבאת הפרשה וההליך המשפטי המתנהל בעקבותיה לידיעת הציבור, ולו ברמת הפשטה גבוהה, נמצא כי יש מקום לצמצם את צו איסור הפרסום הגורף שניתן. צמצום זה משמעו שיאסר על פרסום פרטים שיאפשרו זיהוי של המשיב ונפגעי העבירה (דהיינו תבוצע התממה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית), וכמו כן יאסר על פרסום פרטים החורגים מהמפורט בפסק דין זה בדבר מצבו הרפואי של המשיב, הפרשה וההליך המשפטי (וזאת לאור החשש כי ההתממה לא תמנע זיהוי באופן מוחלט), והכל בהתאם לתנאים שיפורטו בפסק דין זה. הדרך למסקנה זו עוברת בשלושה שערים. ראשית, נטייתה של שיטת משפטנו היא למעט ככל שניתן בהגבלת פרסום בנוגע להליכים משפטיים ולצמצם בהגבלה כזו ככל שהיא נעשית. לפיכך, גם כאשר מוצדק להחיל הגבלה על פרסומים כאמור, יש לשרטטה באופן שיעניק משקל מספק לערכי חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. צו איסור פרסום גורף כמו זה שנתן בימ"ש קמא צריך לעמוד על כנו רק במקרים חריגים אפוא, כאשר אין דרך לצמצמו באופן שמאזן כראוי בין הערכים והאינטרסים העומדים על הפרק. שנית, נמצא כי קיימת חשיבות ציבורית בהבאת קווי המתאר הכלליים של הפרשה לידיעת הציבור. הערך הגלום בהבאת אלו לידיעת הציבור נוגע, בין היתר, להכרה בהשלכות רחוקות הטווח של התעללויות על קורבנותיהן, ולהכרה בקיומם של הליכים משפטיים שמורכבותם נובעת מהשלכות אלו. שלישית, ובהמשך לאמור, נקל לזהות את האינטרס הציבורי שבפרסום הפרק שהפיקה המערערת. העיסוק בפרשה מנקודת המבט שמציעה הסדרה מאפשרת את העלאתן של סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, דוגמת הטיפול המשפטי בנאשמים שביצעו מעשי אלימות בעקבות לקות נפשית, והתמודדות הפרקליטות עם תיקים בהם הנאשם עצמו הוא נפגע עבירה, והדבר מחזק את הנטייה לתת פומבי לפרטים מסוימים הנוגעים לפרשה. אם כן, נמצא לנכון לאסור על פרסום פרטים נוספים שאינם פרטיו המזהים ה"גולמיים" של המשיב – חלקם במטרה להפחית את היתכנות זיהויו (דהיינו ב"מישור הזיהוי"), וחלקם במטרה להפחית את הפגיעה בפרטיותו ככל שמאן דהו יזהה אותו למרות ההגבלות (דהיינו ב"מישור התוכן"). |
תפריט